זוגיות במלחמה/ מתן ועינת יובל

בשנים האחרונות אנחנו חווים פעם אחר פעם את השטיח נשלף  תחת רגלינו, מקורונה למלחמה ולעוד מלחמה ולעוד..

אנחנו חווים כי חוסר היציבות במציאות החיצונית מטלטל את חיינו ,מחלחל  אל הבית ומעצים מתחים ומשברים גם בתוך חיי הזוגיות . רבים הזוגות שאנו שומעים בקליניקה מעידים כי המצב בבית הוא בלתי נסבל. לעיתים נדמה, כי  הבית הפך לשדה קרב הגורם להרבה יותר נפגעים מזה שבחוץ. מערכות הגנה מופעלות, מתקפות פתע ומנע מתפרצות בהפתעה  ויש  יותר יירוטים בתוך הזוגיות מאשר בשמיים . הממד או המקלט מגן עלינו מהאיום החצוני אך הבית , הזוגיות שהיה לנו מקום מבטחים מתערער.

המופע הזה איננו מפתיע. זמן מלחמה מביא אותנו לקצה .יוצר מצב דחק אשר פעמים רבות גורם לכל אחד מבני הזוג לסגת אל מנגנוני ההגנה הבסיסיים שלו ביתר שאת. אנחנו נהיים דרוכים יותר, רגישים יותר, קצרי רוח. אנחנו הכי זקוקים זה לזה. לנוכחות, לחיבוק, להקשבה אך   מצב הדחק מעוור את עינינו ומקהה את לבנו.  אנחנו עשויים למצוא עצמנו במאבק עם בני זוגנו על משאבים חיוניים., על הצרכים הבסיסיים. האדם הכי יקר לנו הופך, גם אם רק לרגעים,  למה שנחווה אצלנו כאיום  קיומי , ובשל כך המלחמה רק מתעצמת.

אם היינו בתוך מערכת יחסים לא יציבה קודם לכן אז כעת אנחנו עשויים להרגיש שהסירה מתחילה לטבוע אך גם אם חווינו מערכת יחסים יציבה החיכוך והתסכול המתעצמים עשויים לכרסם באמון שהצלחנו לבסס בזוגיות ולעורר ספק בבחירה שלנו האחד בשני.

אז מה קורה פה בעצם?

"עת לראשונה נפגשנו שניינו, פצח ליבי בשיר- "זו הרחוקה עד בלי-חוק לצדך היא עתה לנצח".

שיר זה נדם, יען למדתי להבין כי קרובה אהובתי, ושכחתי כי גם רחוקה היא, רחוקה עד בלי חוק.

את האינסוף אשר בין שתי נשמות

תמלא המנגינה, אך קולה נבלע בשגרת אפילת יומנו".

ראבינדראנת טאגור

מצב הדחק מעלה על פני השטח נושאי ליבה ונקודות חיכוך שמלוות את הקשר שלנו תקופה ארוכה. הוא מעלה על פני השטח את המפקדות, הביצורים, הבונקרים שהתרגלנו לחיות איתם.   זהו מצב טבעי של מערכת יחסים ארוכת טווח.  בן הזוג בו התאהבנו אי אז, ולזמן מה חשבנו שהוא כליל השלמות עשוי  להפוך עם השנים, גם אם רק לתקופות קצובות ,  לאחר המאיים על רווחתנו ועל  המימוש העצמי שלנו. לעיתים זה יוצר שדה של  מאבק ולעיתים מתהווה ניכור שיכול להגיע לכדי חוויה של זרות.

חשוב להתבונן על מה שקורה לרבים מאתנו ממעוף הציפור. חשוב להכיר בכך שהמצב שתיארנו הוא לא ייחודי לזןג כזה או אחר אלא משקף מהלך מאפיין של הזוגיות בתקופה בה אנו חים. תקופה בה חווית האינדיבידואליות של כל אחד מאתנו  הולכת ומתחזקת. כל אחד מבני הזוג הולך ומתכנס יותר בעולמו הפנימי. באינדיבידואל שהוא. האנתרופוסופיה רואה במהלך הזה כהכרחי להתפתחות האנושות. לפי תפיסתו של שטיינר, האנושות מצויה בעידן שבו מתפתחת במיוחד נפש התודעה  שלב שבו האדם נקרא לפגוש את עצמו כאינדיבידואל חופשי ואחראי לגורלו. אדם שיוכל ליצור עולם טוב יותר מתוך פעילותו העצמית. כדי שיובל לעשות זאת האדם מתנגד  לצורות הקשר הישנות שהתבססו על תלות, הרגל או מוסכמה חברתית. הוא אינו יכול עוד להישען על מבנים חיצוניים שיחזיקו את היחסים בעבורו. במקום זאת הוא מבקש ליצור את חייו ובתוך כך את הקשר הזוגי מתוך מודעות, חירות ובחירה מתחדשת.

המשימה שעומדת בפני כינונה של זוגיות איתנה מאתגרת ביותר. הקשר האינטימי ביותר הופך למקום שבו כל אחד מבני הזוג שואף לבסס את האינדיבידאוליות שלו. ההתנגשות בין שני העולמות, במסעם למימוש העצמי והחירות,  היא בלתי נמנעת.  המופלא הוא שאת  הקפיצה ההתפתחותית  הקוונטית שאנחנו נדרשים לה אינינו יכולים לעשות לבד. כדי להתעורר אל חרותינו עלינו לטפח מודעות אינטימית עם הקארמה שלנו  ולשם כך אנחנו חייבים את האדם האחר. הזוגיות, והקארמה הייחודית שלה, היא בעצם המרחב בו המפגש הזה יכול להתקיים במלוא עוצמתו. בן הזוג נעשה למעין מראה חיה המשקפת לנו היבטים בתוכנו שלא תמיד רצינו או יכולנו לראות. דרך החיכוך, הפגיעה ולעיתים אף תחושת האיום, נחשפים רבדים עמוקים של פצע, של פחד ושל דפוסים קרמתיים המלווים אותנו במסע חיינו.כאשר אנו פוגשים רגעים כאלה מתוך האשמה והתגוננות, הם נוטים להסלים ולהעמיק את המאבק. אך כאשר מתעוררת בנו היכולת לראות בהם גם קריאה להתבוננות פנימית, עשוי להיפתח פתח אחר: בן הזוג מפסיק להיות רק מי שפוגע בנו, והופך בהדרגה למי שמסייע , שלא במתכוון אלא מתוך מסעו האותנטי, להאיר אזורים בנפשנו המבקשים ריפוי והתפתחות.

למעשה המפגש עם בן הזוג מפגיש אותנו עם "שומר הסף הקטן". אותו סף ששטיינר מכוון אותנו אליו במסענו בנתיב אל העל חושי. אל ההכרה הרוחית .אל עבר חירות הןלכת וגדלה שתאפשר לנו להביא אהבה, שהיא משימתו הייחודית של האדם.

אחרי שראינו את הנתיב הזוגי מרום השמיים בואו נחזור אל קרקע המציאות. איך הולכים את הדרך משדה הקרב אל מרחב של אהבה?

בשלב זה ברצוננו להניח רק את סימני הדרך שניתן יהיה להרחיב עלהם במאמר נוסף.

נקודת ההתחלה הפשוטה אך המכרעת  היא ביצירת מרחב תקשורת בו אפשר לתת ביטוי למשקעים שאנו נושאים עמנו בתוך הזוגיות. לכל מה שחי בי "ככתב אישום" שברובו מופנה אל בני זוגנו. בשלב זה אנחנו גם מניחים את הכאב שלנו וגם עדים לכאב של האחר. אנחנו בעצם מוציאם את ה"פצע מהחושך ויוצרים לו מקום באור."הפצע" הופך לגלוי. הוא לא רק מפעיל אותנו מאחורי הקלעים אלא גם הופך לחומר שניתן להתייחס אליו. לעבוד אתו.

השלב הבא הוא שלב של התרחבות. אחרי שכל אחד הניח את כל כובד משקלו אנחנו לומדים  להפוך את עורנו ומנסים לחוש את רגשותיו , את צרכיו ואת תפיסת המציאות של בן זוגינו. אנחנו לומדים ליצור מרחב של הקשבה. עושים מאמץ לפתח ענין עמוק באחר. בבןני הזוג שלנו.לפתח את החוש סוציאלי שהוא המענה הנדרש לפי שטיינר לנטיה הטבעית שלנו להסתגר בתוך עצמנו.

סימן הדרך האחרון שנניח כאן הוא שלב של  חסד.. מתוך ההקשבה לבני זוגנו  ולצרכיו מתגלה לנו  שמה שמערכת היחסים מבקשת מאתנו, כדי ליצור רווחה זוגית, הוא למעשה הדבר שאנו מבקשים להוליד מתוכנו כאינדיבידואלים  ככושר חדש.  השינוי שאנו בוחרים לעשות איננו ויתור למען בת הזוג אלא הופך להיות לצמיחה והתחדשות שלנו עצמנו אשר מביאה את פירותיה אל הזוגיות. זהו ביטוי של הקארמה הזוגית. כאשר אנו מסכימים לה ולומדים להכירה נפתח בעבורנו שער לתהליך בו הזוגיות משתחררת מיחסי התלות ומתפתחת לאור האינדיבידאל המתהווה החופשי של כל אחד מבני הזוג.

ייתכן כי דווקא בימים שבהם העולם מתמלא בקולות מלחמה נקראים בני האדם ללמוד צורה חדשה של מפגש, לא מפגש של תלות או דרישה- אלה מפגש בין שני אניים חופשיים. כאשר דבר זה מתרחש , גם בתוך מציאות סוערת ורבת סכנות , יכולה הזוגיות להפוך ממבצר מותקף למרחב שבו נולדת אנושיות חדשה. נולד "מרחב מוגן" של האהבה:

:  "כי במקום בו שניים נמצאים בשמי שם אני בתוכם"