מחירות להתהוות - מנפרדות לאחדות חדשה.

בחג הפסח התבוננו ביציאת מצרים כרגע מכונן בהתפתחות תודעת האדם.

יציאה מתוך עולם שבו הזהות ניתנת מבחוץ אל אפשרות חדשה של התהוות פנימית.

דרך דמותו של משה והקריאה "אהיה אשר אהיה", פגשנו את לידתו של ה"אני" האנושי, אותו גרעין רוחני המבקש להפוך לאדם חופשי באמת.

אך הדרך אל החירות איננה מסתיימת ביציאה ממצרים.

בין פסח לשבועות נפרש מדבר, שבעה שבועות של תנועה, של חקירה הנקראים ספירת העומר.

מרחב מעבר שבו הישן  מתפורר, אך החדש עדיין לא התגלה במלואו.

זהו אזור נפשי עדין ומטלטל, שבו האדם אינו יכול עוד להישען  על העבר, אך גם טרם למד לעמוד מתוך המרכז הפנימי החדש שנולד בו.

ואולי לא מפתיע שדווקא שם, במרחב הביניים העדין הזה, מופיע עגל הזהב.

עגל הזהב איננו רק סמל לחטא או לעבודה זרה קדומה.

הוא מבטא רגע אנושי עמוק מאין כמותו.

רגע של מתח בין החדש המבקש להתגלות והישן המוכר והבטוח.

מאחור עומדת מצרים, תרבות עצומה, מלאת כוח, היררכיה, חכמה וכישוף.

מלפנים ניצב הר סיני, עתיד בלתי נראה, קול שאינו ניתן עדיין לאחיזה.

ובתוך הרִיק הזה, כאשר משה נעלם אל ההר והוודאות הישנה מתמוססת, נולד הצורך לבנות משהו מוחשי מזהב.

לפי רודולף שטיינר, עגל הזהב מסמל גם את כוחות העבר והקרמה שהאדם מביא עמו אל חייו.

האדם נולד אל תוך משפחה, תרבות, זיכרונות, דפוסים ונטיות.

בתחילת דרכו הוא שייך באופן טבעי ל"קהילת הדם"  לקשרים שניתנו לו מתוך העבר.

אך ההתפתחות האנושית מבקשת דבר נוסף.

שהאדם לא יישאר רק תוצר של עברו, של פצעיו, של תורשתו או של הזדהויותיו הישנות.

אלא שיתחיל, בהדרגה, להפוך לבורא מודע של חייו.

במובן הזה, עגל הזהב מסמל את הפיתוי הקיים בכל רגע של חירות לחזור לאחור

להעדיף זהות מוכרת על פני התהוות חיה.

לבחור בביטחון של העבר במקום באמון ברוח שעוד לא קיבלה צורה.

ואולי זו אחת השאלות העמוקות של חג השבועות גם עבור האדם בן זמננו:

כיצד להפוך את קהילת העבר לקהילת עתיד?

כיצד ליצור חיבור אנושי שאיננו נשען רק על פחד, שייכות אוטומטית או זהות קבוצתית, אלא על חירות, הכרה ואהבה?

אם פסח הוא לידת ה"אני' ,שבועות הוא הרגע שבו ה"אני" נקרא להיכנס לברית.

מתוך בחירה תודעתית חופשית, מפגש חי בין האינדיבידואל לבין הרוח.

לכן מעמד הר סיני מתואר במסורת כמעין חתונה שמיימית.

ההר כחופה, התורה ככתובה, והאדם מוזמן להסכים למפגש חדש בין שמיים וארץ בתוכו עצמו.

גם בפנטקוסט הנוצרי מופיעה אותה תנועה מזווית נוספת:

רוח הקודש יורדת כאש על התלמידים, כל אחד מתחיל לדבר בקולו שלו 12 לשונות של אש מלאי ייחודיות.

הרוח המעירה את ייחודו.

ייתכן שזהו האתגר הגדול של תקופתנו.

לבנות קהילה חדשה של בני אדם חופשיים.

של אינדיבידואלים נפרדים אשר כל אחד הוא הכרחי לתמונה השלמה.

קהילה המסוגלת לשאת את האחר מתוך הכרה בכך שכל אדם נושא בתוכו ניצוץ ייחודי של רוח.

אולי זו הארץ המובטחת שאליה האנושות עדיין הולכת במדבר.

וחג השבועות שב ומזכיר לנו:

הדרך אליה מתחילה ברגע שבו נסכים להביט בעגל הזהב שבתוכנו בלי שיפוט, בלי אשמה בלי בושה, זה מה שזה אמרה האהבה.

ומתוך כך לפנות מקום לקול העדין המבקש להיוולד מעבר לו.

אותו קול שאומר גם היום, מתוך האש שאינה אוכלת:

"אהיה אשר אהיה".