המפגש עם הכפיל- הדרך אל האינדיבידואליות, כחווית 'המות והייה'

"ואתה, שהאסון גרם לך להיות כפול, הילחם בעוז, אפילו תצטרך להכות את עצמך

ולהיפצע מחרבך שלך, וגבור על היריב הפנימי, על האביר הרשע..."

(תיאופיל גוטיה "האביר הכפול", 1840).

הדרך אל האינדיבידואליות

"הו אדם, דע את עצמך: אזור אומץ לראות את עצמך כפי שהנך!"

שטיינר, מזמין את האדם לצאת למסע של עבודה פנימית אשר יכולה להוביל אותו לחוות בצורה אמיתית את עולם הרוח וכך גם להכיר ולחוות כעצמיותו, את גרעין ישותו הנצחית אשר מתגשמת שוב ושוב לחיים ארציים. לפי שטיינר בכל אדם קיימת האפשרות להתפתח אל הידע הרוחי, אך כדי שאפשרות זו תתממש, על האדם לקחת דרך זו על עצמו, מתוך בחירה והשתוקקות לב אמיתית, מתוך דחף של חייו הפנימיים להכיר את עצמו ואת העולם.

שטינר מדגיש את החשיבות של סדר הדברים, סדר ההתפתחות. אל לו לאדם לנסות לזרז את התהליך, או כפי שניסח זאת ברנרד ליווכוד - "אין טעם לרצות 'לפרוח' לפני שמצמיחים די 'עלים'."

האדם שואף לחירות פנימית, אשר תלויה בהכרת ה'אני' הנצחי שלו, אותו הוא נושא מהתגשמויות קודמות, אך דרכו אל החרות אינה פשוטה - הוא פוגש בה את דמותו של הכפיל אשר חוסמת אותו מלהתקדם.

שטיינר נותן חשיבות מכרעת לבחירתו של האדם בדרך, ולפעילות שעל האדם לעשות על מנת להתקרב אל עצמו. מצד אחד עליו להיות קשוב יותר ויותר לסביבתו ומנגד, עליו להשאר נאמן לעצמו. איך עושים את זה?

הדרך האנתרופוסופית – מות והיה

במשך שנים הרגשתי שבכל פעם שחיי עולים על "המסלול הנכון", שהנה הכל בסדר ומסתדר, אירע משהו שטילטל את עולמי: מוות פתאומי של אדם קרוב, מחלה של אמי או אבי, האשמות שווא, חרם ועוד... בכל פעם הטלטלה היתה קשה, הרגשה שהנה, כל המוכר והידוע מתנפץ וצריך להתחיל הכל מההתחלה. בטלטלות שהיו קשורות לאדם אחר, הקושי תמיד היה רב יותר. במשפחתי "נהוג" לעצור את החיים ולהתגייס למען תמיכה באחר, תוך הקרבת רצונותיך, צרכיך ומחשבותיך. במשך שנים פעלתי כך גם אני, בלי לשאול שאלות, התגיסתי לשירות האחר מבלי להיות ערה להתרחשות הפנימית המתחוללת בקרבי. אך הרגשתי שמשהו לא בסדר, זוהי אינה דרכי.

שנים חיפשתי דרך רוחנית, דרך שתעזור לי למצוא את התשובות מפנימיותי, שתעזור לי להבין את עצמי ואת העולם, בכל דרך בה נתקלתי הרגשתי שמשהו חסר, שהתשובות נשארות במקום חיצוני שמישהו אחר אומר לי לעשות ולחשוב. רק כשהגעתי לשיא החשכה, במקום שבו לרגע לא האמנתי בכלום, חברה סיפרה לי על האנתרופוסופיה, הדבר חדר אלי כקרן- אור. באנתרופוסופיה מצאתי ואני עדיין מוצאת, דרך בה אני נדרשת לעבודה פנימית שרק אני יכולה לעשות אותה למען עצמי. דרך בה אני נדרשת להיות בפעילות מתמדת. התפתחותי תלויה במוכנות שלי להיות במסע של "מות והייה". הבנתי שנקודות המשבר האלו הן נקודות המפנה החשובות ביותר בחיי. שדווקא במקום שבו נשאר חלל כל כך גדול משהו חדש ומדויק יותר יוכל להיוולד. ובמקום שבו אני לוקחת אחריות מלאה על פעולותיי ומחשבותי אני למעשה יכולה להיות עבור האחר באופן יותר משמעותי.

'מות והייה' כהכרח בתהליך ההתפתחות

"אם לא ידעת זאת

כיצד למות ולהיות

כי אז היית אך נווד חולף

על פני האדמה הזאת "

על פי שטיינר, כאשר האדם מזמין את עצמו להתפתחות, הוא מוכן לעמוד בפני כוחות של פחד והתנגדות, במפגש עם הגבול הוא יכול לפגוש את מרכז מהותו וליצור את השיח הראוי. זאת בתנאי שהוא מוכן לוותר על כל המוכר והידוע ולהשאר בחוסר הידיעה, בריק, רק שם יכול להתרחש השינוי האמיתי. האדם הבא לעולם נושא בתוכו את פירות חייו הקודמים אך גם את החובות שצבר בהם, ועליו לחתור לפתח את כישוריו ולכסות את חובותיו אם רצונו להתקדם בהתפתחותו.

אבולוציה אינבולוציה ויצירה מין האין

בכדי להמחיש זאת מתאר שטיינר את התהליך שעובר הצמח המתפתח מגרעין. הגרעין הפיסי ניראה קטן וחסר חשיבות אך במעטפותיו הרוחיות הרבות הנסתרות מן העין, מתגלה הפוטנציאל הגדול, הצמח השלם, שטמון בו.

בשעה שהצמח גדל ישנו תהליך של "אבולוציה", אותו ניתן לראות בחושים, בו נעלם הרוחי יותר ויותר בעוד שהפיסי הולך ומתגלה. אך שטיינר מדבר גם על תהליך הופכי, שבו נעלם הפיסי יותר ויותר בעוד שהרוחי הולך ומתעצם, תהליך אותו הוא מכנה "אינבולוציה".

שטינר משווה את התהליך של הצמח לתהליך שעובר האדם. אבולוציה קיימת בין לידה למוות ואינבולוציה בין מוות ללידה מחדש. הצמח מתפתח רק דרך אבולוציה ואינבולוציה. כל צמח נשען על הישן ולכן זהה לקודמו. לעומת הצמחים, האדם בהיוולדו נושא עמו את הישן, אך נדרש לשנותו ולרכוש בעצמו את החדש יש מאין. כל שלב בחיי האדם הוא שלב התפתחות. על מנת שהאדם יוכל לפתח את פרותיו החדשים עליו תחילה להפנים את הישנים, (תהליך המתרחש בעשרים ואחת השנים הראשונות). ליווכוד, מתאר כי החל מגיל עשרים ושמונה, האדם חווה כי משהו בחייו חייב להשתנות, ישנו מעבר סף. משהו בגוף נחלש, האדם מתחיל אט אט לחוות את התכלות הגוף הפיסי, בשלב זה , לא תמיד בצורה מודעת עולה המוות לתודעת האדם. כעת האדם מבקש ליצור טרנספורמציה לכשרים אותם רכש עד כה. הוא מבקש לדעת מהם מניעיו העמוקים, מהו היעוד שלו, החזון שלו, מהי האמת שלו, האם הוא לוקח אחריות על חייו? אלו שנים שבהן יכול להתעורר משבר, חוויה של יאוש, אובדן, דכאון וכד'...

"הרוח מתבטאת בישות האנושית, לא על בסיס הישות החומרית הבונה, אלה על יסוד הפעילות החומרית ההורסת" (שטיינר). הייתי אולי משנה לזה את המיקום אם בכלל

רק מעצם ההתכלות האדם יכול לפגוש באמת את עולם הרוח. נראה לי שזה כבר חוזר על עצמו.

תהליך השינוי קשור בתהליך ההתכלות - אליזבת קובלר רוס

. אליזבט קובלר רוס נתנה מודל להתמודדות עם שינוי שאותו היא קישרה לכל שינוי בחיי האדם - החל מפיטורים מהעבודה, גירושים וכד' ועד תהליך של אבל על אנשים קרובים ועל עצמי.

המודל של קובלר רוס מכיל חמישה שלבים: הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון וקבלה.

התגובה הראשונית לשינוי באשר הוא היא לרוב- הכחשה, קובלר רוס טוענת שזהו מנגנון הגנה העוזר לנו ליצור בידוד מהדבר ולא לחוות את הרגש הקשה שעולה מתוך השינוי, "זה לא אני, זה חלום, זאת בטח טעות" ברגע שמתחיל להתעורר פתח בשלב ההכחשה מתחיל הכעס, זעם, קנאה ושנאה. השאלה שעולה בתוכנו, "למה דווקא אני?" הכעס מבטא את תחושת האובדן, מה שהיה כבר לא יהיה. השלב הבא, הוא שלב ההתמקחות, זהו שלב שבו האדם מנסה ליצור הסכם כלשהו שיחזיר עטרה ליושנה, "אם ...אז..." זהו שלב בין האדם לבין עצמו בעיקר למרות שלרוב ההסכם הוא אל מול אלוהים. שלב בו עולים רגשות אשמה על דברים מסוימים, על דרכו בחיים. הדבר מחליש את מנגנוני ההגנה שהאדם יצר סביבו. ומוביל לשלב הבא, שלב השקיעה, שלב הדכאון- אין כוח לעשות מאום, הרגשת ריק, האדם זקוק למישהו מבחוץ שיעזור לו .

קובלר רוס מבחינה בין שני סוגי דכאונות: הראשון הוא דכאון שבתגובה והשני הוא דכאון תוך השלמה.

הדכאון הראשון הוא ביטוי של האחיזה בעבר וחוסר קבלה של השינוי ומאבק בו . הדכאון השני הוא דכאון חשוב בו האדם מכיר בשינוי, משלים איתו ומתאבל על מה שאבד. בשלב זה הוא שואל " מה נדרש ממני בכדי לצאת מזה". עצם השאלה מאפשרת לאדם להאיר את הסדק רגע של שקט והתמסרות אל הלא נודע, אשר מאפשר לו לגלות תקווה חדשה.

דברים אלו נוגעים באירוע מאוד משמעותי בחיי . בחיי בגיל 28 בערך, הרגשתי שאני לא יכולה יותר להמשיך לעבוד בעבודה חסרת משמעות פנימית. ביקשתי להכיר את מניעי העמוקים. ביקשתי לשמוע את קול האמת שלי המצויה מעבר לנסיבות החיצוניות של חיי. התחולל בי תהליך של שינוי שתחילתו בהתכלותו של הישן. לא ידעתי מה ולאן, אך ידעתי שככה אני לא יכולה להמשיך. אני זוכרת בברור תחושה מוזרה של פרדוקס, מצד אחד לא באמת יכולתי להרשות לעצמי מבחינה כלכלית להיות מובטלת ומצד שני לא יכולתי להתפשר על סתם עבודה. התהליך שעברתי הכיל בתוכו את מאפייני השלבים בהתמודדות עם אובדן/שינוי כפי שמתארת אליזבט קובלר רוס בספרה. בהתחלה היה שלב של הכחשה. הייתי מבולבלת, "אולי עשיתי טעות", "אולי כדאי לחזור לעבודה הקודמת?". לאחר מכן עלה בי כעס לא ברור על הבוס הקודם שלי האשמתי אותו בכל הדברים הכי קטנים, שכנעתי את עצמי שהיה שם נורא ולשם אני לא חוזרת. מאותו רגע משהו בתוכי נרגע ולהפתעתי החלו להגיע אלי הצעות עבודה רבות אשר אליהן השתוקקתי בשלבים מוקדמים יותר בחיי, עבודות עם משכורת ותנאים מצויינים, אך משהו בי לא יכול היה להסכים. לאחר חצי שנה של אבטלה הגעתי לחינוך כיתה בבית ספר אורים. בדרך הרגשתי שוב ושוב את הצורך לשחרר כל פחד ואחיזה, הרגשתי צורך לשחרר את כל המוכר והידוע ולהתמסר לריק, ללא ידוע.

בגיל 28 , התחיל מסע נוסף של שינוי בחיי הקשור בתבניות ודפוסים הקשורים לאהבה. עד שלב זה הלכתי עם סיסמה שאני לא ראויה לאהבה, שאהבה זוגית היא לא משהו שאני יכולה להיות בו. הרגשתי פרדוקס חזק בתפיסתי את מושג האהבה. מצד אחד היה לי מודל של אמא חלשה אשר ביטלה את עצמה ואת רצונותיה בתוך הזוגיות, מודל שידעתי שאיני רוצה ומצד שני לא ידעתי מה כן. איך מתנהלים בכלל בתוך זוגיות כאשר לכל אחד יש את המקום שלו? כיום ברור לי שהסיסמה הזאת שירתה מנגנון הגנה בתוכי, בתהליך עצמו הרגשתי שאני צריכה להיפרד ולשחרר תפיסות חברתיות רבות הקיימות בזוגיות, כדוגמת חתונה, על מנת שאוכל לחוות את החופש שלי בתוך זוגיות ולמצוא את הזוגיות של חיי.

יש כבר דוגמה אחת אולי זה מספיק.

הכפיל

ליווכוד מתייחס לכך במילותיו: "הכפיל שלי איננו חלק מה'אני' העילאי שלי , אך עדיין שייך לי. הוא איננו מלווה אותי לשווא. הסיבה לקיומו נעוצה בישותי, בקארמה שלי. על ידי הפיכת נוכחותו להתנסות מלמדת, ביכולותי להתקדם שלב אחד בהתפתחותי."

שטיינר מכנה את הדרך המובילה לחוויה מודעת של הרוח כדרך ההתקדשות והוא נותן תרגילים, מדיטציות ותנאים להולך בדרך זו . תרגילים אלו מובילים את האדם לחצות דרך חווית החושים הרגילה, שבה הוא חווה את הדברים כמתקיימים זה לצד זה ולהתחיל לחיות את היחסים בין הדברים כממשות וכך גם לזהות ולהכיר את מהותם האמיתית.

כאשר האדם עוסק באימון עצמי מעין זה, הוא מאפשר לעצמו ליצור בהדרגה "מרחק פנימי". הוא יכול לראות את תבניות חייו, דפוסי ההתנהגות שלו, הרגליו והבטים נוספים של אישיותו, ממרחק מסויים, לפתח נקודת מבט חדשה, כמו עצמיות שניה שאינה מזדהה עמם לגמרי.

ליווכוד מתאר את כלל ההיבטים הללו של אישיותנו כדמות צללית שאיננה אנו עצמנו, העוקבת אחרינו ומכנה אותה בשם "הכפיל".

הוא מתאר הבטים שונים של הכפיל הבאים לידי ביטוי באדם, היבטים שונים המעצבים את אישיותנו - ,החל מהבחירה מתי להיוולד , למי והיכן וכלה במצב הסוציואקונומי ובחירתנו להיות זכר או נקבה.בתורשה הגופנית שאנו מקבלים מהורינו ובחינוך והרקע החברתי תרבותי שאותם אנו סופגים בילדותנו ברוח התקופה אליה אנו נולדים, דרך דפוסי הפרעה מחיים קודמים וישויות אלמנטריות הממשיכים לחיות בגופנו האתרי ומבקשים התמרה, וכלה אפילו בעצם כך שאנו נולדים במקום מסויים על פני האדמה ובגוף זכרי או נקבי. כל אלו יוצרים לנו אישיות, כפיל, שאינו זהה לעצמיותנו הרוחית הניצבת מעבר לזמן ולמקום.

ליווכוד מתאר את הכפיל גם כ'שומר הסף'-

האדם חי בין שני עולמות בעלי אופי שונה אשר סוגרים אותו מפני המציאות הרוחית: מצד אחד עולם החושים החיצוני על חוקיו האובייקטיבים ומן הצד השני עולמו הפנימי הסובייקטיבי. מן הצד של העולם החיצוני מציבה חווית החושים את התהום בינו ובין מציאות העולם הרוחית, זהו "הסף הגדול" ומן הצד של עולמו הפנימי, מציבה אישיותו הארצית את התהום בינו לבין ישותו הרוחית הנצחית, זהו "הסף הקטן". אפשר גם לומר שזוהי אותה התהום, שזהו הסף האחד המפריד בין חיינו המפוצלים לישותנו השלמה, ישות אדם עולם.

שומר הסף הקטן-

הוא דמות המופיעה כאחת החוויות הראשונות של הראייה הרוחית בדרכו של האדם לחצות בתודעה את הסף אל הרוח שנמצאת בלא מודע של פנימיותו. דמות זו מופיעה כמפלצת דמונית המתייצבת באופן אובייקטיבי בפני האדם שחווה אותה, אך היא למעשה הביטוי האימגינטיבי של כל אשר יצר כתוצאות של מעשיו בחייו הקודמים וגם כתוצאה מהשתייכותו למשפחה, גזע ולאום.

ככל שהאדם מתעורר יותר לרוח, התעוררות הקשורה בהתפרקות ופרימה של מה שהיה לפני כן אישיותו, יש ביכולתו להאיר את מעשיו מחייו הקודמים ולהתבונן בהם כדמות דמונית נפרדת אותה יוכל 'לראות'. הדבר אינו קל, כשמו של ההבט הוא מייצג סף מסויים, כלומר גבול. לכל גבול יש את החוקים שלו שעליהם הוא צריך לשמור, המפגש איתו מעורר רגשות של פחד, היסוס, רתיעה ודכאון. שטיינר מדגיש את החשיבות של המוכנות והאחריות של האדם כלפי חייו בכדי שיוכל לעמוד מול הסף:

"אל תעבור את הסף שלי בטרם ידעת בבירור כי אתה בעצמך תאיר את החשכה מסביבך; אל תצעד צעד אחד קדימה בטרם בטוח אתה, כי יספיק השמן במנורתך שלך. מנורותיהם של מורי הדרך, שהאירו לך עד כאן, אינן עוד איתך בעתיד."

החיים מזמנים לתוכם רגעים בהם ישנה הזדמנות לעמידה מסויימת מול שומר הסף, גם אם עדיין לא כדמות אמגינטיבית, אלו הם רגעי המשבר, רגעים של שינוי בין מוות ללידה מחדש, בין ה'מות והייה'. בעמידה מול שומר זה ניתנת ההזדמנות ליצור אחדות בתוך ישותו של האדם לישות של נצח. על האדם ליצור בכל חייו פגישות יזומות למפגש עם שומר הסף ולשאוף כל הזמן לשיפורה ופיתוחה של ישות זו. בהתנסות זאת האדם למד את השפעת מעשיו, רגשותיו ומחשבותיו בעולם שמעבר לסף. הוא אחראי על פועלו בהתפתחות עצמו , זוהי דרך שרק הוא יכול לעשות בשביל עצמו ובה הוא בודד, אך עליו לפעול גם למען הכלל למען משפחתו, למען הגזע והלאום.

שומר הסף הגדול-

אותו האדם פוגש בהתנתקותו מגופו הפיסי, רגעי מוות. אותם רגעים מיוצגים כדמות יפיפייה ונשגבת אותה האדם שואף להיות. על הסף רואה האדם את ישותו הקודמת ואת ישותו העתידית. הוא חווה את החשיבות של המוות כחלק מהחיים ואת חשיבות המוות בחיים.

"ההולך ומת היה המורה שלי. מותי הוא הפועל יוצא של כל העבר, בו אני שזור. אולם שדה המוות הבשיל בי את נבטי האל-מוות. הללו נושא אני איתי אל תוך עולם אחר. אילו היה רק העבר קובע, לא הייתי יכול להיוולד לחיים בכלל. חיי העבר מסתיימים עם עצם הלידה. החיים בתחום החושי פיזי- נבט החיים החדש כבש אותם במלחמתו נגד המוות לכל. אורך הזמן בין לידה ומוות הוא רק ביטוי לכך, כמה יכלו החיים החדשים לכבוש מן העבר ההולך ומת. וחולי אינו אלא פעולה מתמשכת של החלקים המתים והולכים של עבר זה".

האדם חווה עצמו כישות דו מהותית, כבן תמותה וכבן אל מוות. שטיינר מתאר את המפגש עם שומר הסף הגדול כמפגש שבו חווה האדם את אחדותו עם ישותו הנצחית, רגעים בהם האדם מתגבר על שומר הסף הקטן. רגעים בהם התודעה העילאית מתנתקת מהתנאים הפיזים. גם כאן האדם נבחן האם מחפש הוא רק גאולה עצמית, או אם מבקש הוא אחר גאולת בני האדם בכללותם ללא אנוכיות.

להבנתי ההבטים השונים של הכפיל שזורים זה בזה ומייצגים לאדם עומקים שונים ומפגש עם התמרה של פרחי הלוטוס בתוכו. אני חווה את החשיבות בבחירת משפחתי ודרך חינוך ילדיי, אני יכולה לחוות את המקומות בהם קשה לי, אותם מקומות בהם הדפוסים שרכשתי ממשפחתי אינם תואמים את הלך רוחי. במקביל אני יכולה גם לחוות שישנם דפוסים אשר הגעתי איתם לעולם ודרך בחירה זו מתעצמים, מקבלים הזדמנות להיחשף בפניי ביתר בהירות ולבקש התמרה.

שטינר מתאר את הטרנספורמציה של האדם כיצירה של יש מאין, דבר המייחד את האדם. הוא נותן דוגמה בה קיבלנו רכב מתנה בירושה, אך עם הזמן גלגל אחד מתקלקל וצריך להחליפו ועוד גלגל, ועוד גלגל, וכך גם המנוע ושאר חלקי הרכב עד שלמעשה לא נותר עוד דבר מהרכב הישן שקיבלנו בירושה. האדם עצמו מוסיף תמיד משהו חדש למה שהינו מותנה בקארמה, שטיינר מוסיף ומדגיש שרק מעצם התגשמותו יכול האדם לרכוש חוויות חדשות.

"ניתן לי הכושר הראשוני למה שצריך אני להיות, אבל מתוך הכושר הראשוני הזה יצרתי לי ישות חדשה"

סיכום

אני מרגישה שבתקופתנו בייתר שאת עלינו להיישיר מבט עם ישותנו על כל רבדיה, לקחת אחריות על מחשבותינו רגשותינו ורצונותינו ובכך להוביל את חיינו לחרות. ההסכמה לחוות את המוות בתוך חיינו היא השער לאדם השלם שאנו מבקשים להיות . בחיינו דרך עבודה פנימית אנו יכולים לעורר בצורה מודעת את עמידתנו מול כל הבטי הכפיל ובעיקרם מול שומר הסף הקטן והגדול ובכך למלא את חיינו במשמעות.

אני מרגישה את ההבטים השונים של הכפיל שזורים זה בזה ומייצגים את התבניות הקיימות בתוכי, דפוסי ההתנהגות התורשתיים והלא תורשתיים, צורת המחשבה שלי, הדרך בה אני מגיבה רגשית ופיסית. ההבט האחרון, שומר הסף, מציין בעבורי את שער הכניסה, את המפגש שלי עם כל ההבטים השונים של הכפיל שבתוכי. להבנתי, ברגע שאוכל להתבונן בשומר הסף, אוכל להבחין נוכחה בכל ההבטים השונים של הכפיל. אבין מהיכן כל נטיה והרגל בחיי, תבניות והתקשויות ואוכל להתחבר אל נצח ישותי. אני חווה שכשאני חודרת את הדברים, חלקי הפזל של הנפש מתגלים בחלקיהם הנפרדים, זאת כדי לשוב אל הנצחי הפועם בכל.

ביבילוגרפיה:

• שטיינר רודולף, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, הוצאת מיכאל, 1993.

• שטינר רודולף, אבולוציה אינבולוציה ויצירה מהאין, הוצאת מיקרוקוסמוס, 1983.

• שטיינר רודולף, סוד הכפיל- רפואה גיאוגרפית, הוצאת מיקרוקוסמוס,1983.

• שטיינר רודולף,דרך להכרה עצמית של האדם, סף עולם הרוח, הוצאת תלתן,1998.

• קובלר רוס אליזבט, לחיות עם המוות, הוצאת צ'ריקובר,1999

• ליוויכוד ברנרד, שלבים -משבר והתפתחות אצל היחיד, הוצאת תלתן,2001

• ליוויכוד ברנרד, אדם על הסף ,הוצאת בדולח, 2008.

• יוהן וולפגנג גתה, פאוסט,הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006.

• כתבי אפלטון, כרך ב', תל אביב וירושלים ,הוצאת שוקן ,1979.

Jung, C. G. (1933). Modern man in search of a soul , London