המסע ההורי בימינו – מסמכות הורית לאחריות הורית / מתן יובל

הורות בעידן של ימינו מאתגרת מאוד. אין עוד תשובות מוכנות. אין מתכונים המפרטים "איך לגדל ילדים". אין מערכת משפחתית בין דורית בה הידע עובר מדור לדור. חיינו עמוסים במטלות, בצרכי פרנסה ובשאיפות להגשמה עצמית. הפניות שלנו מצומצמת בעוד הילדים של ימינו הם בעלי אינדיבידואליות חזקה ודורשים מאתנו שנפגוש אותם במלוא תשומת הלב. פעמים רבת אנחנו הולכים לאיבוד בעומס שכמו תוקף אותנו מכל החזיתות. ביחסים עם ילדינו אנחנו מוצאים עצמינו לא פעם עסוקים בכיבוי שריפות. מגיבים ולא מובילים, רודפים אחרי ההתרחשויות ולא מורים את הדרך, מתקשים להיות עקביים ובהירים.

ההורות בימינו דורשת מאתנו השקעה של זמן ומשאבים (בעיקר נפשיים). אנחנו ההורים נדרשים, לאור המתואר לעיל, למצוא את הדרך מתוך עצמיותינו.הדרישה אינה גזירה משמים, יותר מכל היא באה מבפנים, מהרצון העמוק שמנחה אותנו, ההורים, לעצב את ההורות שלנו מתוך בחירה.
על מנת שנוכל להתחיל ולעצב את הוורות שלנו עלינו לפגוש ראשית שאלת יסוד אשר תהווה עמוד השדרה לכל פעולה/דרך שנבחר בה? מהו התפקיד שלנו ביחס לילדילדינו? מהי העמדה שאני רוצה לתפוס כהורה?

כאן המקום להתיחס לשתי עמדות עיקריות אשר אפינו את ההורות במהלך המאה הקודמת. מהצד האחד "הסמכות ההורית" המציבה את ההורה והחברה במרכז ומהצד השני "הגישה המתירנית" אשר מציבה במרכז את הילד.

עד אמצע המאה הקודמת החינוך היה פעמים רבות נוקשה ביותר. הילד היה צריך לעבוד ולהתנהג לפי חוקים מאוד ברורים שנקבעו על ידי ההורים. אם לא היה עושה כך היה נענש. היה עליו לגדול לשרת את התרבות והחברה בה הוא חי, ואסור היה לו לסטות מכך. הילד נדרש לדכא את מניעיו ודחפיו. 
כתגובה לכך, אך גם כהופעה בפני עצמה, התפרצה, במחצית השנייה של המאה הקודמת זעקתו של האדם לחופש ובתוך כך נבטה ההכרה בילד כישות העומדת בפני עצמה ולא כמשרתת של חברה ותרבות. בתוך כך התהווה מה שקרוי "הורות מתירנית", בה נתפס רצונו של הילד כמוביל ההתרחשות. הוא המחליט, הוא הקובע. בביטוי הקיצוני של הדבר,אפשר לאמר, ההורה הפך להיות עושה דברו של הילד. ההשלכות של דרך זו קשות. אלימות גוברת, הדרדרות מוסרית,אנוכיות, אדישות חברתית , בדידות, בלבול ועוד.
 בעקבות כך קמה הקריאה להשבת הסמכות ההורית. התעוררה ההבנה שהילד זקוק ל"מבוגר אחראי". הוא זקוק להורה, למורה דרך, בלעדיו הוא מתקשה לעכל את העולם, כוחותיו נחלשים, מהותו הכמהה לצאת אל אור העולם אינה יודעת את הדרך. אמנם אמת בדבר, אך אל לנו לשוב לאותה סמכות שבמידה מסוימת פעלה בשם עצמה, סמכות לשם הסמכות. הסמכות הישנה ביקשה לדכא את הדחפים של הילד, לעמעם את הכוחות הפורצים ממנו כדי שהילד ידע ויבין, מיהו הבוס ומה הם החוקים, כדי שיוכל כאדם בוגר להפוך למשרתה הנאמן של החברה. אופיה של סמכות מסוג זה עדיין טבוע בנו, הוא נישא בזרם התורשה ומצוי כזכרון בתאי גופינו. לכן גם היום כהורים אנחנו מוצאים את עצמינו לא פעם במאבקי כוח עם ילדינו שלא מקשיבים לנו , שלא עושים מה מה שאנחנו אומרים. זהו הישן פורץ באימפולסיביות מבלי דעת. אך יחד איתו נוכחת ברגשותינו התחושה שאין זה הדבר הראוי והנכון לעשותו. שהוא מדכא ומעורר אימה,ושאין הוא מהווה בסיס ליחסים המאפשרים התפתחות אופטימלית וחירות שלאורה אנחנו רוצים להורות לילדינו .

אם כך משהו אחר צריך להתרחש. להיוולד. לא ניתן לחזור אחורה לשהיה. התקופה הזאת דורשת מאתנו לגדל ילדים שיהפכו לבני אדם חופשיים ויוצרים, בעלי הכרה חברתית עמוקה. לא עוד עדר המקיים את מצוות העשה ואל תעשה של החברה . אלא יחידים שבעצם פעילותם העצמית מקיימים יחסים מוסריים נכונים המבוססים על חירות הולכת וגדלה. יחסים מלאי חיים ואהבה, המתפשטים אט אט בתודעת האדם לכל העולם הסובב אותנו ומעבר לו. יחסים המהווים זרעים לחברה עתידית שאותה אף קשה לנו לחזות בדמיונינו.

אז מהו הדבר שאינינו הסמכות ואינינו המתירנות? מהו אותו הדבר אשר,מצד אחד, נושא עימו את גרעין האמת מן הסמכות שהוא הצורך של הילד ב"הורה", במורה דרך.ומהצד האחר טומן בחובו את גרעין האמת מן המתירנות שהוא היותו של הילד ישות יחידה ומופלאה שעתידה להפוך לאדם אינדיבידואל חופשי ויוצר?


אני רוצה להציע כתשובה את המושג אחריות הורית. ולמה כוונתי? 
אין כוונתי רק לאחריות שיש להורה כלפי ילדיו שהיא ברורה יותר, אלא את האחריות כלפי עצמו להיות להורה. להסכים לקבל (באהבה) את התפקיד שנולד בקרבו עם לידת ילדו הראשון - "ההורה" - המטפל, המזין, המכיל, המאפשר האוהב , המלמד ובעיקר זה המורה דרך, הנותן את הכיוון, היוצר את הסדר, המבדיל בין טוב לרע, בין נכון ולא נכון, בין מותר ואסור
 בשונה מהעבר התפקיד אינו ניתן, אלא הוא משהו שצריך לקחת אותו, מתוך רצון חופשי. האדם צריך להוליד מתוך עצמו את ההורה. הוא צריך להסכים לאימפולס שהוא חש בתוכו ושהינו בלתי ניתן להכחשה להיות "הורה" ביחסיו עם ילדיו. הוא נדרש מתוך עצמו לקחת אחריות. אחרת יוותר חסר אונים כ"ילד" . ולא בגלל שהוא באמת חסר אונים אלא כיוון שהתכחש לדבר המבקש להיוולד מתוכו. במציאות תרבות השפע, אם לא נבחר ב"אחריות הורית" אם לא נהיה בעבור ילדינו מכווני הדרך. המבדילים בין קודש וחול, הילד ימצא את המצפן במקומות אחרים. אצל גורמים אשר לאו דווקא פועלים מתוך השיקולים הכרוכים בטובת הילד, אלא מונעים מממניעים זרים, כלכליים ואחרים

ההורה בימינו נדרש וגם מבקש למצוא את התשובות לשאלות בתוכו. הוא אינו יכול לקבל עצות מנסיונם של אחרים וליישמם "ראה וקדש". כדאי לו שיחפש תשובות לשאלותיו מאלו המומחים והחברים בעלי הנסיון, אך פעולתו יכולה לנבוע רק לאחר שמצא וקיבל את התשובה מתוך עצמו. גם אם תהיה זהה למה ש"אחר" נתן לו כעצה, היא תקבל את המימד החשוב ביותר בפעולתו של ההורה, בעבור עצמו ובעבור הילד, והיא - פעילותו העצמית. מתוך תוכו הוא עושה את הדבר, בקשר ובקשב הדוק לעצמו ולילדיו, לא כפעולה חיצונית גרידא.
 
ברגע שאנו עושים פעולה מתוך תוכינו, בקשב לסביבתינו אנחנו מצויים במרחב "האחריות". אנו חשים את הדבר בכל רמ"ח אברינו ואינינו יכולים להתכחש לו בשום פנים ואופן. אנחנו מצויים במרחב של יצירה והתפתחות. במרחב של חופש ולא שעבוד. במרחב של חירות הולכת וגדלה. ואנחנו זוכים לטעום מן הפירות של נתיב המסע ההורי שאנו צועדים בו.